מחנה הריכוז ביסינגן הוקם באוגוסט 1944 כאחד משבעת המחנות המנוהלים על ידי פלוגת המדבר. בשלב זה כבר נחתו בעלות הברית בנורמנדי וקלאוס שנק גראף פון שטאופנברג ניסה ללא הצלחה להתנקש בהיטלר. בשלב האחרון של המלחמה, מאוגוסט 1944 עד מאי 1945, כמות אנשים זהה עמדו למות כמו בשנים שחלפו מאז ספטמבר 1939. זהו ההקשר ההיסטורי שקיים במחנה הריכוז ביסינגן, מחנה לוויינים של מחנה הריכוז נאצוויילר באלזס.

לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד ב-1943 ועם התגברות הפשיטות האוויריות של בעלות הברית מתחילת 1944, איבד הרייך את הגישה לשדות הנפט הרומניים ולמפעלי ההידרוגנציה שלו במזרח גרמניה. עם זאת, מאחר שהוורמאכט נזקק בדחיפות לדלק, המכרות של פוסידוניה הוזמנו על ידי הדרגות הגבוהות ביותר של הרייך. למרות ניסיונות קודמים שלא היו מספקים לחלץ נפט מצפחה, החליט משרד החימוש הנאצי בראשותו של אלברט שפר ביולי 1944 לבנות עשר תחנות עבודה של פצלי שמן עם שבעה מחנות ריכוז לאורך קו הרכבת Tübingen-Rottweil: בביסינגן, דאוטמרגן, דורמטינגן, ארזינגן, פרומרן, Schömberg ו Schörzingen.

ארגונים מתחרים שונים, משרדי ממשלה, מכוני מחקר וחברות היו מעורבים בפרויקט בקנה מידה גדול, שנקרא "מבצע מדבר". העובדים הועסקו על ידי האס אס: אסירים ממחנות ריכוז, שקיבלו תשלום של בין ארבעה לשישה רייכסמארק ליום. בסך הכל, יותר מ-11,000 גברים מכל מדינות אירופה הכבושה נאלצו לעבוד בכפיה בשבעת מחנות ”המדבר“. ציפיותיו של המשטר הנאצי לא התגשמו. רק ארבע מתוך עשר תחנות לייצור לוחות נפט יכלו להתחיל בייצור עד סוף המלחמה, ורק מעט דלק באיכות ירודה הופק. הפרויקט חסר ההיגיון עלה בחייהם של יותר מ-3480 איש בקיומו הקצר. מספר זה נקבע כאשר קברי האחים הוצאו מהקבר לאחר תום המלחמה והגופות נקברו מחדש בשלושת בתי הקברות של מחנות הריכוז בביסינגן, Schömberg ו-Schörzingen. עם זאת, מספר הקורבנות היה בפועל גבוה משמעותית. אנשי האס אס שרפו את המתים הראשונים במחנות, אסירים חולים וחלשים הועברו למחנות החולים, למשל לוייהינגן/אנז, ונמסרו שם כדי להתמודד עם מוות ודאי. כאשר פורקו המחנות באפריל 1945, גורשו האסירים לדכאו או או נשלחו ל"צעדות מוות", שם מתו רבים מן הגברים מתשישות או נורו למוות על ידי האס אס.